עובדי היי-טק נוטים לראות קבלת עבודה בחו"ל כהצלחה אישית ואף כדרך לעשות "יותר כסף". אלא שבדרך כלל הם לא מודעים לכך שגם כשהם עובדים בחו"ל, הם חייבים לשלם מסים בישראל.

תשלום מס בעולם ובישראל נקבע לפי קריטריונים שונים, שאחד מהם הוא קריטריון התושבות. בשפה פשוטה, אם אתה לא תושב ישראל – לא תשלם מסים בישראל. אלא שזוגות ומשפחות שעוברות לצרכי עבודה בחו"ל לא מודעות לכך שהמעבר שלהן לא בהכרח מנתקת את קשר התושבות ומשכך, חובת המס בישראל ממשיכה לחול (או לחו"ל) גם על ההכנסות שנוצרות בחו"ל.

הגדרת "תושב ישראל" על פי פקודת מס הכנסה אינה פשוטה וחד משמעית, ובפסיקה יש מספר מבחנים כדי לאפיין מהי. המבחנים העיקריים לצורך העניין הם טכניים וניתנים לסתירה:

הנושא אינו כה פשוט. חוק החברות מגדיר כי חברה הינה אישיות משפטית כשרה לכל דבר ועניין. משכך, למעט חריגים שנקבעו בחוק ובפסיקה, לא ניתן לחייב את ראובן ישירות בחובות של החברה, ושעל כן, היכן שהחברה חייבת כספים, לא ניתן לומר שבעלי המניות חייבים כספים.

אלא שבחברות פרטיות לרוב נדרשים בעלי המניות לחתום ערבויות, גם לגורמים פיננסים, כמו בנקים וחברות אשראי כחלק מתנאי פתיחת חשבון בנק או הנפקת כרטיסי אשראי, וגם לספקי חומרי גלם, או לטובת שכירות משרדים או מבנה, וכאשר זה המצב, ושני השותפים חתומים על כתב ערבות, נניח לבנק, עולה השאלה האם מי מהם חייב יותר, והאם יתכן שרק אחד חייב? ואם נניח ששמעון הכניס ידו לכיסו והוציא כספים ושילם את חובות החברה לבנק, האם רשאי שמעון לדרוש את הכסף חזרה מראובן?

חוק הערבות קובע כי שנים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות.

אבל על מנת להגן על היחסיות בין החייבים, בא סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי) ועושה סדר גם בכך:
(א) שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.
(ב) חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם.

כלומר, אמנם זכותו של הנושה לגבות את החוב מהחייב שזמין לו, אך לחייב ששילם יותר מחלקו שמורה הזכות להיפרע משותפו לחוב. אם שמעון שילם יותר מאשר חלקו לבנק, זכותו לתבוע את ראובן על ההפרש.

אם נחזור עכשיו לדוגמא שלנו, יש להבחין בין הכספים אותם העביר ראובן לחברה כערבות בעלים, בתשלום מרצון משיקולים עסקיים כאלה ואחרים, ובין החיוב לבנק שהינו מתוקף ערבות – בעוד שכפי שהסברתי למעלה, בחיובים מתוקף ערבות, קובע בית המשפט כי יש לאזן בין חיובי הצדדים השונים. לעומת זה, במקרה של הלוואת בעלים, בעל מניות שהזרים כספים לחברה או שילם תשלומים בשם החברה, זכאי שהללו ירשמו כחוב של החברה אליו, כלומר חוב בעלים, אבל בין בעלי המניות במקרה כזה אין כל עילת תביעה ישירה, ושמעון לא יוכל לפנות לראובן ולדרוש את חלקו בכספים אלו.

לעומת זה, אם נניח שראובן ושמעון עיגנו את מערכת היחסים ביניהם בכתב, וחתמו על מסמך שאומר שהשקעותיהם יהיו שיוויוניות, הרי שעתה יש לראובן עילת תביעה כנגד שמעון על החזרת חציו של הסכום, מכוח הסכם החלוקה או השיפוי ביניהם. ומשכך יש להקפיד ולהגדיר יחסי אלו מראש בין הצדדים, בכתב ובאופן המתאים, על מנת שלא תיווצר מחלוקת בין הצדדים במועד מאוחר.

המשך יבוא…